לקנות את העתיד

השעה הייתה שעת ערב מאוחרת כאשר ירדתי לביקור היומי בחדר האשפה המשותף של הבניין. כחלק מסדרת הפעולות האוטומטיות שכולנו מבצעים בהליך שגרתי כמעט מדי יום. נושמים עמוק, פותחים, נכנסים, פותחים, סוגרים, נושמים מחוסר ברירה ויוצאים. אלא שהפעם משהו השתבש.

אחד השכנים עמד בתוך חדר האשפה חבוש בצעיף על הפנים כדי שיוכל לנשום, הציץ לעברי מתוך קפלי הצעיף ושרבט משהו בחשיבות לתוך פנקס נייר שהחזיק בידו. uכשיצאתי, צעד אחרי, טפח על כתפי ואמר: "תגיד מה אתה חושב שאתה עושה?"
"אני זורק זבל!" – עניתי.

"אז ככה" – השיב לי השכן ברוב חשיבות: "כמי שמבין בתחום, אני מוכרח לומר לך: ראשית, זבל לא זורקים! את הזבל יש למיין! בקבוקים לבד, קרטונים לבד, ואת היתר בשקית נפרדת. הבנת?" האמת שלא הבנתי כלום.

"תגיד השתגעת? מה למיין? למה לְמיין?"

"מה זאת אומרת למה? "כדי שנוכל למחזר את הפסולת!" אמר השכן והביט בי בתימהון.

"ולמה כל כך חשוב לך, למחזר את הפסולת?" שאלתי. "כדי שהעולם יהיה נקי יותר!" – השיב באדיבות השכן ה"ירוק".

"למה קרה משהו? פשוט לא שמעתי חדשות היום. העולם התלכלך בזמן שישנתי?" ככל שדו השיח התקדם, הוא הפך לדו שיח של חרשים.

"אתה לא מבין" פסק השכן הממחזר. "זה לא שאנחנו דואגים לעולם הזה, אנחנו דואגים לעולם הבא!"

"אהה… אני רואה שהתחזקת בדת. זה יפה מאוד, ואני מכבד אותך" עודדתי אותו. "אתה טועה ידידי, אני לא דתי, לא התכוונתי לעולם הבא שלך. התכוונתי לעולם שיבוא בעוד 40, 50, 60 שנה. אתה לא מבין? אם נמשיך לצרוך ללא הבחנה, לזהם וללכלך, בעוד 100 שנה לא יוכלו לחיות כאן יותר!".

"אבל בעוד מאה שנה שנינו כבר לא נהיה כאן" משכתי כתפיים. "תגיד אתה אגואיסט?! רק על עצמך אתה חושב? לא חושב על הילדים שלך ושלי? על העתיד? אם לא נחשוב על העתיד הוא לא יגיע, אתה מבין? אם הוריך לא היו מתחשבים בעתיד, לא היית פה היום!" אמר השכן והשיחה עלתה לטונים צורמים. אני החמצתי פנים, ללא ספק כעסתי על החוצפה שלו לפלוש לשקיות האשפה הפרטיות שלי.

אבל הוא ניסה דווקא לרכך את המשך השיחה. "גם אני הייתי פעם כמוך, אבל השתניתי. הצטרפתי לארגוני איכות הסביבה הירוקים" ניסה השכן להסביר.

"יפה! ומה אתם עושים שם?" שאלתי. "אנחנו דואגים לעתיד. נלחמים בזיהומים סביבתיים, מנחילים ערכי סביבה בבתי הספר, מקדמים חקיקה בכנסת, מפגינים מול נציגי המדינות המתועשות, אנחנו אנשי המחר!"

מה אגיד לכם? הוא שכנע אותי. חזרתי לחדר האשפה, שלפתי את המטען האישי מתוכו, שפכתי את תוכנו על הרצפה והתחלתי למיין. האמת לא היה כל כך נעים, אבל בשביל העתיד? לגלות לכם מה עבר לי בראש באותם רגעים? טוב אגלה לכם…
למרות חוסר הנעימות, הייתי מוכן לעשות זאת כדי שילדיי יוכלו לחיות בעולם נקי יותר. לא שאני לוחם חופש ירוק, אבל אני מוכן להקריב כמה דקות של חוסר נחת למען העתיד של הילדים.
"כל הכבוד לך!" אמר לי השכן כשפגש אותי למחרת במעלית. "ראיתי שמיינת את האשפה, אני ממש מצדיע לך!"
הוא יצא מהמעלית ואני נשארתי עם עצמי, היה לי כמה שניות לחשוב על המתרחש. מסתבר שלמען המשפחה, למען העולם כולו, אבל בעיקר למען הילדים שלי אני מוכן לעשות דברים שהם פחות נוחים עבורי, אפילו כאלו שאינם מכבדים אותי בלשון המעטה.
ואם אנחנו מוכנים לעשות דברים שפחות נוחים עבורנו למען הילדים. אז מה נוכל לעשות כשמדובר בלעצור ליום אחד את מרוץ החיים למען האשה והילדים?
לעצור את מרוץ העכברים של גלגל החיים ששוטף אותנו במשך כל השבוע, ולו רק כדי להגשים את החלומות שאנחנו חולמים עליהם בכל השבוע וליהנות מהמשפחה שלנו?
אין ספק. אנחנו מוכנים לעשות הרבה למען העתיד, שבת היא הדוגמא הקלאסית.
אז מתי אנחנו מתחילים?