החיבוק של מיתר…

שלום לכם. קוראים לי שרון ואני בת 44 מדרום הארץ. כבר שנים שאני ובעלי מדברים על לעשות סטופ לכל השבוע ולהתחיל לשמור שבת באופן קבוע.
לא בשביל הקטע הדתי, למרות שאני באה במקור מבית מסורתי אני פחות בכללים יותר באווירה. אבל הרגשתי שיש בזה משהו אחר ושונה, עצם התחושה של הנרות שדולקים בבית, של השולחן ערוך וכולם יושבים סביבו לארוחת שישי בערב, הוא צו שמונה מבחינתי לאיחוד משפחתי.
גם ככה אנחנו עובדים כל השבוע מסביב לשעון, הילדים בתיכונים ועם חברים ובקושי רואים אותם בסוף יום כשנרדמים על הספה מול הטלוויזיה. אז תפסתי באחד הימים את בעלי, ואמרתי לו: "תקשיב גבי, אנחנו חייבים לעשות סוף לטיילת הזאת! שבת זה זמן שכולם בבית, מבחינתי אין לצאת בזמן שאנחנו יכולים לשבת עם הילדים שלנו וליהנות מהם!" גבי הסכים איתי והודיע לילדים, שמהשבת הקרובה לארוחות כולם מגיעים.
ובאמת היה מדהים, הדלקתי נרות בליל שבת, הייתה אווירה מדהימה בבית. הבת שלי הקטנה, מיתר בת השתים עשרה באה וחיבקה אותי ואמרה: "אמא, איזה כיף! סוף סוף כולם בבית, יושבים ביחד לאכול לפטפוט, איזה כיף שעשיתם את זה!"
החיבוק של מיתר, אמר בשבילי את הכול.
אפילו יובל, הגדול שלנו שתיכף מתגייס, בא מהחדר. הריח את האוכל מהמטבח, הרגיש את האווירה ואמר: "יאללה, העברתם לי זרמים עכשיו. קבעתי עם חברים לצאת, אבל אין סיכוי שאני יוצא כשיש לנו הזדמנות לשבת בכיף ביחד…"
התחושה. האווירה. הלשבת ביחד. זהו.. אין לי עוד מילים לתאר לכם. פשוט תנסו.